<h1>ראב"ן שו"ת סימן י"ז</h1>
<h2>דף צז:</h2>
דין הכחל רואה אני חלוק ג' דרכים. אם קרוע שתי וערב וטחו בכותל מותר בבישול ובאכילה. ואם קרוע שתי או ערב אפי' טחו בכותל אסור עם הבשר, ואם בישלו לבדו בקדירה בלא בשר מותר. והיכי דלא קרעו כלל מותר בצלייה, ואסור בבישול אפילו לחודיה ואם בישלו נאסר, ואם בישלו עם הבשר אוסר בס' ואפילו יש בבשר וברוטב ס' לבטלו הוא עצמו אסור כחתיכה של נבילה. ואבאר השרשים והיסוד של הלכה וממילא יבאו כולם כאשר חילקתי דינם. מתני' [ק"ט.] הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. פי' קורעו שתי וערב ומוציא את חלבו ע"י טיחה דכי קרעיה נפיק חלבא, ומשום דחלב מסרך סריך טחו בכותל להעביר חלב הנסרך וגם להוציאו, כדמפרש כיצד קרעו, ואמתניתין קאי, כלומר קרע דמתניתין ה"ד שתי וערב וטחו בכותל, ושפיר דמי אפילו לקדירה עם הבשר, כדמסיק ואזיל הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדירה דכי קרעיה וטחיה נפיק כוליה חלב והוי הכחל בשר גמור ומותר עם הבשר לקדירה. זהו דרך האחד. דרך השיני לא קרעו אינו עובר עליו, כלומר לא קרעו שתי וערב אלא או שתי או ערב אינו עובר עליו אם בישלו בלא בשר ואכלו. ועלה אמר רב אינו עובר עליו ומותר לאוכלו לכתחילה, דחלב שחוטה דרבנן אסור היכי דפריש והיכי דלא פריש לאו חלב הוא, וכי קרעו שתי או ערב וטחו דלית ביה אלא מיעוט חלב ולא נפיק אלא בבישול, וכי בשליה לחודיה סליק ליה דיקולא דמיא מכל צד לכחל ולא מצי סריך חלב היוצא לכחל לא אסר ליה, והמים מבטלים לחלב היוצא ולא הדר ואוסר הכחל כי נח מפליטתו הילכך מותר. אבל עם הבשר לא, דילמא כי נפיק חלב מכחל חוזר ונבלע בו ויהיב ביה טעמא ושויה נבילה, דלא סליק ליה דיקולא דמיא לחלב לבטולי, מפני הבשר שבצידו הנוגע בו (שאוסר) [ואוסר] לשאר חתיכות, כדאמרינן בשילהי כל שעה בפסחים [ל"ט:] לא ליחלוט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבא בצידא דאידך ולא סלקא לה דיקולא דמיא ומחמעא, ה"נ כי איכא בשר בהדי כחל נגע כחל לבשר ולא סליק ליה דיקולא לחלב כי נפיק בההוא צד ולא מבטלי ליה מיא ונבלע בכחל ועושהו נבילה משום דלא יצא כל החלב מן הכחל וכשחזר זה החלב שיצא אליו מצא מין את מינו וניעור ואוסר הכחל, אי נמי כי יצא החלב נבלע בבשר שבצידו ואוסרו ונאסר גם הכחל. ותניא כוותיה דרב בהאי לישנא דדי הכחל שבישלו בחלבו מותר, [ומיירי] דלא קרעו אלא או שתי או ערב דאי שתי וערב ליכא חלב כלל ולא מצי תני בחלבו אבל בשתי או ערב איכא חלב, וקתני שבישלו לחודיה משמע [ד]אפילו בדיעבד לא שרי עם הבשר. וכן בהלכות גדולות מפרש שבישלו לחודיה בלא בשר אבל עם בשר אסור. אמר ליה רבי אלעזר לשמעיה קרע לי או שתי או ערב ובשליה לחודיה ואנא איכול, ומאי קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדירה, ורבי אלעזר מוסיף אדרב ואברייתא ואמר דמותר לבשל לכתחילה בקריעה שתי או ערב בקדירה לחודיה, דהא קתני מתני' הכחל קורעו דהיינו שתי וערב לא בעינן שתי וערב אלא לבשלו בקדירה עם הבשר. זווקו לה כחל, הניחו קצת חלב בכחל שלא תקרעוהו שתי וערב אלא או שתי או ערב כדי שתטעום טעם חלב כשתבשלוהו ולחודיה קאמר, והטעם אינו אוסרו דכל זמן שלא יצא החלב לחוץ לאו חלב הוא וחלב היוצא אינו אוסר דהמים מבטלי ליה כדפרישית, וכיון דרבי אלעזר מוסיף אדרב וקאי רב נחמן כוותיה ועבד עובדא הילכתא כוותיהו. וזהו דרך השני. ודרך שלישי הוא כחל שלא נקרע כלל ובההוא אמר רב נחמן [צ"ז:] כחל בששים וכחל עצמו מן המניין וכחל עצמו אסור, דכיון דלא נקרע אית ביה חלבא סגי ונפיק מיניה ונסרך מבחוץ ואף ע"ג דמדיחו אימור עם סילוק ידיו מהדחה נפיק חלב ונסרך עליו וכי מבשל ליה יהב טעם בחתיכה ונעשית נבילה, ואף על גב דנתבטלה איפשר לסוחטו אסור מידי דהוי אטיפת חלב גמור שנפלה על חתיכה דאיסורא מדאורייתא הוא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וחלב שחוטה דרבנן, להכי כי בשליה לחודיה אסור דנעשה בשר בחלב מדרבנן דלא ידעינן כמה חלבא נפק דליבטליה הכחל, וכי בשליה בהדי בישרא אוסר כל הבשר אם אין ששים דהא נבילה הוא הכחל, ואם יש ס' אע"ג דנתבטל הכחל, אסור הוא הכחל עצמו דמשנדחה ונעשה נבילה אינו חוזר ונראה להיות כשר. הכי נראית לי סוגיא [ד]שמעתין, דאי לא קרעו דמתני' לא קרעו כלל ועלה אמר רב מותר ותניא כוותיה, אם כן כמאן אמר רב נחמן אסור, ואם תאמר רב נחמן כלישנא בתרא דרב סבירא ליה דאמר אסור, התניא כלישנא קמא וכל היכא דאיכא תרי אמוראי דפליגו או איכא תרי לישני ותניא כחדא מינייהו הילכתא כוותיה, וכיון דהילכתא כלישנא קמא דרב היכי עבדינן כרב נחמן דהא מעשים בכל יום ועבדינן כרב נחמן, אלא וודאי דברי רב בקריעת שתי או ערב ודברי רב נחמן בלא קריעה כדפרישית. דאי תרווייהו בלא קריעה אמרי ורב נחמן כלישנא בתרא דרב סבירא ליה, הוה ליה לתלמוד לאקשויי על דרב נחמן והאמר [רב] מותר ותניא כוותיה, אלא מדלא מקשי הכי ש"מ דאית ליה לרב נחמן כלישנא קמא דרב ותרווייהו אית ליה דחביריה וחילוק דבריהם כדפרישית. ותו אי דברי רב דלא קרעו לגמרי ודרב נחמן נמי דאמר זווקי לה כחלא דלא נקרע כלל, קשיא דרב נחמן אדרב נחמן (דאסר) [דאמר] כחל בס', אלא ודאי הא דאמר זווקי בקריעת שתי וערב ודקאמר כחל בס' בלא קריעה כלל. ואם תאמר דברי רב נחמן בלא קרעו כלל והא דקאמר זווקו בצלי קאמר והא דאמר כחל בס' בבישול קאמר, אדרבה בצלי הוה [ליה] להחמיר יותר מבישול משום דחלב כי נפיק מסרך סריך על הכחל ויהיב ביה טעמא משיצא והוה ליה למיסר הכחל אבל בבישול המים לא שבקי ליה למיסרך כשיצא, אלא ודאי כדפרישת דהא דשרי בקריעת שתי או ערב והא דאסר בלא קריעה ותרווייהו בבישול וכדפרישת. ותו מדקרעו דרישא דמתני' שתי וערב, מכלל דלא קרעו הוי דלא קרעו שתי וערב, והכי קאמר לא קרעו אלא שתי או ערב אינו עובר עליו וקאמר רב מותר, מכלל דרב נחמן לא קרעו כלל. ומה שמפרשין שבישלו, שצלאו, ומייתי ראיה מויבשלו את הפסח כמשפטו, מי דמי התם כתב כמשפטו ומורה על ויבשלו שהוא צלי דזהו משפטו, אבל הכא מה מוכח דהאי שבישלו שצלאו, והוה ליה לתנא למתני לישנא דלא ליטעו בה, ומדתנן בישלו ש"מ בישלו ממש קאמר. והראשונים שלפנינו גודרי גדר ועושי סייג נהגו שלא לבשל כחל עם הבשר כלל אפילו בקריעת שתי וערב, והם היו יודעים פירוש וסוגיא של הלכה שכן היא ולא רצו לגלותה שלא יקלקלו אפילו בלא קריעה, ואני לא להורות לעשות כן באתי אלא לפרש ההלכה על מכונה, ואשר יקל ויפרוץ גדר הראשונים ויסמוך על דברי מה שפירשתי יהא באלה ובנידוי ובשמתא דרבנן ואני נקי וכל ישראל.
<h2>דף קח.</h2>
חתני ר' שמואל שיחיה היה דן לפני והיה סובר לומר שחתיכת בשר שלא נמלחה ונתבשלה עם חתיכות מלוחות דמינה ונתבטלה ברוטב בס' שהחתיכה עצמה מותרת לפי שהדם שיצא נתבטל ברוטב, ואם נשאר מן הדם בחתיכה שלא יצא לא נאסרת בכך דדם האיברים שלא פירש שרי כדמוכח בשאלתות דרב אחא בפרשת ויקרא, ואפילו חזרה החתיכה ובלעה מן הרוטב שהדם בו לא נאסרה החתיכה, שהרי בטל הדם והוי כל הרוטב היתר, דאי איסור הוא יאסר כל החתיכות שהרי גם הם בולעות מן הרוטב, ועוד המלח מוציא את הדם והרוטב ע"י בישול מוציא את הדם, מה התם כשהמלח מוציא את הדם החתיכה מותרת אף כשהרוטב מוציא את הדם החתיכה מותרת. והשבתי לו הא דאמרינן דדם שלא פירש שרי, הני מילי באומצא כדמוכח בשאלתות, וטעמא משום דכל זמן שנבלע באבר לא מקרי דם, דהא דאמרינן [כריתות ד':] ה' לאווין כתובין בדם א' לדם האיברים היינו כשיצא מן האבר וגם אינו נותן טעם באבר כל זמן שלא נתבשל בו הלכך שרי באומצא, אבל כי נתבשל בו התניא [מנחות כ"א.] במלח יכול במי מלח ת"ל תמלח אי תמלח יכול הביננו ת"ל במלח הא כיצד נותן מלח באבר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לצלי וכן לקדירה ואמר שמואל [קי"ג.] אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה וכו', ומסתמא לקדירה קאמר דאי באומצא או בצלי אפילו לא מלחו נמי שרי, ומדקאמר דאינו יוצא מידי דמו ש"מ דאם בישלו אסור משום דמו אע"ג דאפקיה רוטב, וטעמא משום דעל ידי בישול יהיב טעם בחתיכה וכיון שנתן בה טעם נעשית נבילה, אע"ג דהדר נסחט הדם מיניה דאפשר לסחטו אסור אע"ג דהדם נסחט הטעם לא נסחט מידי דהוי אטיפת חלב שנפלה על חתיכה [וקבלה טעם] דכיון דהויא נבילה אע"ג דהדר נסחט אסור וטעמו ולא ממשו אסור (וקיבלת טעם), ואפי' אם תאמר דדם לא אסר בנותן טעם בחתיכה אלא א"כ פירש ממנה והדר נבלע בה, אפי' הכי איכא למימר הכא דאסורה דדילמא עם יציאת הדם מן החתיכה בחד צד לא סליק לה דיקולא (מידי) דמיא וחזר ונבלע בחתיכה עצמה שיצא ממנה והיה בה עוד דם שלא יצא ומצא מין את מינו וניער ורבה על החתיכה ואסרה ומשנאסרה לא הותרה, אבל לשאר חתיכות לא חיישינן למימר דילמא כשיצא הדם מן החתיכה נבלעה בחתיכה אחרת ואסרה, דליכא למימר בהו מצא מין את מינו וניעור דהא לית בהו דם ובזה הדם שיוצא אין בו שיעור לאסור. ודקאמר[ת] מלח מוציא ורוטב מוציא, לא דמי, מלח מוציא ולא מבלבל טעם הדם בחתיכה, רוטב מוציא ומבלבל טעם הדם בחתיכה הילכך נאסרה ומשנאסרה עוד לא הותרה דאפשר לסחטו [אסור] וטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא.
<h2>דף קט:</h2>
דין הכחל רואה אני חלוק ג' דרכים. אם קרוע שתי וערב וטחו בכותל מותר בבישול ובאכילה. ואם קרוע שתי או ערב אפי' טחו בכותל אסור עם הבשר, ואם בישלו לבדו בקדירה בלא בשר מותר. והיכי דלא קרעו כלל מותר בצלייה, ואסור בבישול אפילו לחודיה ואם בישלו נאסר, ואם בישלו עם הבשר אוסר בס' ואפילו יש בבשר וברוטב ס' לבטלו הוא עצמו אסור כחתיכה של נבילה. ואבאר השרשים והיסוד של הלכה וממילא יבאו כולם כאשר חילקתי דינם. מתני' [ק"ט.] הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. פי' קורעו שתי וערב ומוציא את חלבו ע"י טיחה דכי קרעיה נפיק חלבא, ומשום דחלב מסרך סריך טחו בכותל להעביר חלב הנסרך וגם להוציאו, כדמפרש כיצד קרעו, ואמתניתין קאי, כלומר קרע דמתניתין ה"ד שתי וערב וטחו בכותל, ושפיר דמי אפילו לקדירה עם הבשר, כדמסיק ואזיל הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדירה דכי קרעיה וטחיה נפיק כוליה חלב והוי הכחל בשר גמור ומותר עם הבשר לקדירה. זהו דרך האחד. דרך השיני לא קרעו אינו עובר עליו, כלומר לא קרעו שתי וערב אלא או שתי או ערב אינו עובר עליו אם בישלו בלא בשר ואכלו. ועלה אמר רב אינו עובר עליו ומותר לאוכלו לכתחילה, דחלב שחוטה דרבנן אסור היכי דפריש והיכי דלא פריש לאו חלב הוא, וכי קרעו שתי או ערב וטחו דלית ביה אלא מיעוט חלב ולא נפיק אלא בבישול, וכי בשליה לחודיה סליק ליה דיקולא דמיא מכל צד לכחל ולא מצי סריך חלב היוצא לכחל לא אסר ליה, והמים מבטלים לחלב היוצא ולא הדר ואוסר הכחל כי נח מפליטתו הילכך מותר. אבל עם הבשר לא, דילמא כי נפיק חלב מכחל חוזר ונבלע בו ויהיב ביה טעמא ושויה נבילה, דלא סליק ליה דיקולא דמיא לחלב לבטולי, מפני הבשר שבצידו הנוגע בו (שאוסר) [ואוסר] לשאר חתיכות, כדאמרינן בשילהי כל שעה בפסחים [ל"ט:] לא ליחלוט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבא בצידא דאידך ולא סלקא לה דיקולא דמיא ומחמעא, ה"נ כי איכא בשר בהדי כחל נגע כחל לבשר ולא סליק ליה דיקולא לחלב כי נפיק בההוא צד ולא מבטלי ליה מיא ונבלע בכחל ועושהו נבילה משום דלא יצא כל החלב מן הכחל וכשחזר זה החלב שיצא אליו מצא מין את מינו וניעור ואוסר הכחל, אי נמי כי יצא החלב נבלע בבשר שבצידו ואוסרו ונאסר גם הכחל. ותניא כוותיה דרב בהאי לישנא דדי הכחל שבישלו בחלבו מותר, [ומיירי] דלא קרעו אלא או שתי או ערב דאי שתי וערב ליכא חלב כלל ולא מצי תני בחלבו אבל בשתי או ערב איכא חלב, וקתני שבישלו לחודיה משמע [ד]אפילו בדיעבד לא שרי עם הבשר. וכן בהלכות גדולות מפרש שבישלו לחודיה בלא בשר אבל עם בשר אסור. אמר ליה רבי אלעזר לשמעיה קרע לי או שתי או ערב ובשליה לחודיה ואנא איכול, ומאי קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדירה, ורבי אלעזר מוסיף אדרב ואברייתא ואמר דמותר לבשל לכתחילה בקריעה שתי או ערב בקדירה לחודיה, דהא קתני מתני' הכחל קורעו דהיינו שתי וערב לא בעינן שתי וערב אלא לבשלו בקדירה עם הבשר. זווקו לה כחל, הניחו קצת חלב בכחל שלא תקרעוהו שתי וערב אלא או שתי או ערב כדי שתטעום טעם חלב כשתבשלוהו ולחודיה קאמר, והטעם אינו אוסרו דכל זמן שלא יצא החלב לחוץ לאו חלב הוא וחלב היוצא אינו אוסר דהמים מבטלי ליה כדפרישית, וכיון דרבי אלעזר מוסיף אדרב וקאי רב נחמן כוותיה ועבד עובדא הילכתא כוותיהו. וזהו דרך השני. ודרך שלישי הוא כחל שלא נקרע כלל ובההוא אמר רב נחמן [צ"ז:] כחל בששים וכחל עצמו מן המניין וכחל עצמו אסור, דכיון דלא נקרע אית ביה חלבא סגי ונפיק מיניה ונסרך מבחוץ ואף ע"ג דמדיחו אימור עם סילוק ידיו מהדחה נפיק חלב ונסרך עליו וכי מבשל ליה יהב טעם בחתיכה ונעשית נבילה, ואף על גב דנתבטלה איפשר לסוחטו אסור מידי דהוי אטיפת חלב גמור שנפלה על חתיכה דאיסורא מדאורייתא הוא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וחלב שחוטה דרבנן, להכי כי בשליה לחודיה אסור דנעשה בשר בחלב מדרבנן דלא ידעינן כמה חלבא נפק דליבטליה הכחל, וכי בשליה בהדי בישרא אוסר כל הבשר אם אין ששים דהא נבילה הוא הכחל, ואם יש ס' אע"ג דנתבטל הכחל, אסור הוא הכחל עצמו דמשנדחה ונעשה נבילה אינו חוזר ונראה להיות כשר. הכי נראית לי סוגיא [ד]שמעתין, דאי לא קרעו דמתני' לא קרעו כלל ועלה אמר רב מותר ותניא כוותיה, אם כן כמאן אמר רב נחמן אסור, ואם תאמר רב נחמן כלישנא בתרא דרב סבירא ליה דאמר אסור, התניא כלישנא קמא וכל היכא דאיכא תרי אמוראי דפליגו או איכא תרי לישני ותניא כחדא מינייהו הילכתא כוותיה, וכיון דהילכתא כלישנא קמא דרב היכי עבדינן כרב נחמן דהא מעשים בכל יום ועבדינן כרב נחמן, אלא וודאי דברי רב בקריעת שתי או ערב ודברי רב נחמן בלא קריעה כדפרישית. דאי תרווייהו בלא קריעה אמרי ורב נחמן כלישנא בתרא דרב סבירא ליה, הוה ליה לתלמוד לאקשויי על דרב נחמן והאמר [רב] מותר ותניא כוותיה, אלא מדלא מקשי הכי ש"מ דאית ליה לרב נחמן כלישנא קמא דרב ותרווייהו אית ליה דחביריה וחילוק דבריהם כדפרישית. ותו אי דברי רב דלא קרעו לגמרי ודרב נחמן נמי דאמר זווקי לה כחלא דלא נקרע כלל, קשיא דרב נחמן אדרב נחמן (דאסר) [דאמר] כחל בס', אלא ודאי הא דאמר זווקי בקריעת שתי וערב ודקאמר כחל בס' בלא קריעה כלל. ואם תאמר דברי רב נחמן בלא קרעו כלל והא דקאמר זווקו בצלי קאמר והא דאמר כחל בס' בבישול קאמר, אדרבה בצלי הוה [ליה] להחמיר יותר מבישול משום דחלב כי נפיק מסרך סריך על הכחל ויהיב ביה טעמא משיצא והוה ליה למיסר הכחל אבל בבישול המים לא שבקי ליה למיסרך כשיצא, אלא ודאי כדפרישת דהא דשרי בקריעת שתי או ערב והא דאסר בלא קריעה ותרווייהו בבישול וכדפרישת. ותו מדקרעו דרישא דמתני' שתי וערב, מכלל דלא קרעו הוי דלא קרעו שתי וערב, והכי קאמר לא קרעו אלא שתי או ערב אינו עובר עליו וקאמר רב מותר, מכלל דרב נחמן לא קרעו כלל. ומה שמפרשין שבישלו, שצלאו, ומייתי ראיה מויבשלו את הפסח כמשפטו, מי דמי התם כתב כמשפטו ומורה על ויבשלו שהוא צלי דזהו משפטו, אבל הכא מה מוכח דהאי שבישלו שצלאו, והוה ליה לתנא למתני לישנא דלא ליטעו בה, ומדתנן בישלו ש"מ בישלו ממש קאמר. והראשונים שלפנינו גודרי גדר ועושי סייג נהגו שלא לבשל כחל עם הבשר כלל אפילו בקריעת שתי וערב, והם היו יודעים פירוש וסוגיא של הלכה שכן היא ולא רצו לגלותה שלא יקלקלו אפילו בלא קריעה, ואני לא להורות לעשות כן באתי אלא לפרש ההלכה על מכונה, ואשר יקל ויפרוץ גדר הראשונים ויסמוך על דברי מה שפירשתי יהא באלה ובנידוי ובשמתא דרבנן ואני נקי וכל ישראל.
<h2>דף קיג.</h2>
חתני ר' שמואל שיחיה היה דן לפני והיה סובר לומר שחתיכת בשר שלא נמלחה ונתבשלה עם חתיכות מלוחות דמינה ונתבטלה ברוטב בס' שהחתיכה עצמה מותרת לפי שהדם שיצא נתבטל ברוטב, ואם נשאר מן הדם בחתיכה שלא יצא לא נאסרת בכך דדם האיברים שלא פירש שרי כדמוכח בשאלתות דרב אחא בפרשת ויקרא, ואפילו חזרה החתיכה ובלעה מן הרוטב שהדם בו לא נאסרה החתיכה, שהרי בטל הדם והוי כל הרוטב היתר, דאי איסור הוא יאסר כל החתיכות שהרי גם הם בולעות מן הרוטב, ועוד המלח מוציא את הדם והרוטב ע"י בישול מוציא את הדם, מה התם כשהמלח מוציא את הדם החתיכה מותרת אף כשהרוטב מוציא את הדם החתיכה מותרת. והשבתי לו הא דאמרינן דדם שלא פירש שרי, הני מילי באומצא כדמוכח בשאלתות, וטעמא משום דכל זמן שנבלע באבר לא מקרי דם, דהא דאמרינן [כריתות ד':] ה' לאווין כתובין בדם א' לדם האיברים היינו כשיצא מן האבר וגם אינו נותן טעם באבר כל זמן שלא נתבשל בו הלכך שרי באומצא, אבל כי נתבשל בו התניא [מנחות כ"א.] במלח יכול במי מלח ת"ל תמלח אי תמלח יכול הביננו ת"ל במלח הא כיצד נותן מלח באבר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לצלי וכן לקדירה ואמר שמואל [קי"ג.] אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה וכו', ומסתמא לקדירה קאמר דאי באומצא או בצלי אפילו לא מלחו נמי שרי, ומדקאמר דאינו יוצא מידי דמו ש"מ דאם בישלו אסור משום דמו אע"ג דאפקיה רוטב, וטעמא משום דעל ידי בישול יהיב טעם בחתיכה וכיון שנתן בה טעם נעשית נבילה, אע"ג דהדר נסחט הדם מיניה דאפשר לסחטו אסור אע"ג דהדם נסחט הטעם לא נסחט מידי דהוי אטיפת חלב שנפלה על חתיכה [וקבלה טעם] דכיון דהויא נבילה אע"ג דהדר נסחט אסור וטעמו ולא ממשו אסור (וקיבלת טעם), ואפי' אם תאמר דדם לא אסר בנותן טעם בחתיכה אלא א"כ פירש ממנה והדר נבלע בה, אפי' הכי איכא למימר הכא דאסורה דדילמא עם יציאת הדם מן החתיכה בחד צד לא סליק לה דיקולא (מידי) דמיא וחזר ונבלע בחתיכה עצמה שיצא ממנה והיה בה עוד דם שלא יצא ומצא מין את מינו וניער ורבה על החתיכה ואסרה ומשנאסרה לא הותרה, אבל לשאר חתיכות לא חיישינן למימר דילמא כשיצא הדם מן החתיכה נבלעה בחתיכה אחרת ואסרה, דליכא למימר בהו מצא מין את מינו וניעור דהא לית בהו דם ובזה הדם שיוצא אין בו שיעור לאסור. ודקאמר[ת] מלח מוציא ורוטב מוציא, לא דמי, מלח מוציא ולא מבלבל טעם הדם בחתיכה, רוטב מוציא ומבלבל טעם הדם בחתיכה הילכך נאסרה ומשנאסרה עוד לא הותרה דאפשר לסחטו [אסור] וטעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא.
